לפני יותר מ-20 שנה, הגיעה לארץ רשת פיצה האט. היינו בשמיים... ישראל מעצמה עולמית. ענקית הפיצה הגיעה לכאן. כולנו נהרנו למסעדת הפיצה, המתנו שעה בתור וכשקיבלנו שולחן, הזמנו את הפיצות האישיות או המשפחתיות וידענו שייקח זמן עד שיגיעו, אז כמובן שהזמנו גם את לחם השום, מנה מאוד מסובכת, שעד אז לא הייתה לנו כלל במטבח הביתי - בגט, חתוך לפרוסות, עליו מרוחה חמאת שום ומעל זה מוצרלה... טעים ברמות בינלאומיות, כמו פיצה האט. בסופו של דבר כשהפיצה עצמה היתה מגיעה, כבר היינו שבעים מלחם השום, אבל זה
אמפנדס... אלוהים איך שלפעמים בא לי אמפנדס... כיסי הבצק הארגנטינאים, או איך ששמעתי לא מעט אנשים קוראים לה: סמבוסק ארגנטינאי, הם אהבה ישנה. לא משנה כמה זמן עבר מאז שנכנסתי לתזונה מרובת השומנים ודלת הפחמימה, כשיש סביבי אמפנדס, אני נושם עמוק ואומר לעצמי, "תתאפק!". זה לא קורה לי עם כמעט אף מאכל פחמימתי אחר. באמת, אני יכול להיות בחדר מלא בסופגניות, שוקולדים, קרמבואים, או כל מתוק מתוק אחר, וזה יעבור לי מעל הראש. אבל שימו לי אמפנדה מול הפרצוף... "תתאפק!" בכל מקרה, ניסיתי לא מעט מתכונ
